כתבים - כתיבה ספרותית

מדרש הנסתר

אמר ר' זירא: פליאה מביאה לידי שאלה, שאלה מביאה לידי ידיעה, ידיעה מביאה לידי ספקנות, ספקנות מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי אמונה, אמונה מביאה לידי זריזות.  


ולמה קראו שמו מדרש  ולא ניתן להתגלות, לא נודע ולא פורסם?
או כדאמרי אינשי שהוא עוסק במה שנסתר, שהדברים החשובים סמויים מהעין?
או כמו שאמרו ז"ל לית קיומא בעלמא אלא ברזא?
אלא שדורש הוא את הנסתר בכל שהוא גלוי. כמה דאמרינן בגן עדן:

גדר אבנים, קיסוס עליה ואזוב, מעט דשא ליד, וכמה רגבי אדמה. מפולת אבנים וחור בגדר. לידו פתח:
- כן, זהו המקום. אומר האחד
- אבל איה העצים? משיב השני
- בודאי נסתרים אחרי הגדר.
- אולי נגדעו? אולי נמכרו?
- ראה, הגן עזוב, אפילו שער אין פה, גם לא חרב מתהפכת, רק כמה צמחי צבר.

ויאמר המלאך אלי: בן אדם, זכור את אשר את רואה, כי מהו לפניך?
ואומר: חומה אני רואה. חרבה.
ויאמר אלי: לא, אמור שנית.
ואומר שער אני רואה, הרוס ודלתו לא תפתח עוד ולא תסגר.
ויאמר לי: לא, אמור זו הפעם השלישית.
ואומר גן אנכי רואה, עציו כרותים, קוצים עולים בו, למדבר דמה, לא צאן ירעה בו ולא אדם יאכל פריו.
ויאמר אלי: לא, כי לא תדע. אין זה אלא להט החרב המתהפכת וזהו גן העדן.
ואדע כי גורש האדם מגן העדן. לא יכיר עוד מקומו.

וזהו עניין דרישה, לשון חיפוש והיאוש אינו אלא העדר פליאה.

"הכל גלוי ונעלם" -  "עוד מעגל נסגר" ולכאורה הכל הובן, מוצה, העולם לכאורה גלוי הקלפים הונחו, רגשות הובהרו, הכל מוכר. אך פתאום מופיע עוד רמז, עוד סוד, עוד פרט שנגלה ומגלה טפח נוסף אך מכסה טפחיים. או פתאום נגוזה ההבנה ונעלמה. הכל בו בזמן גלוי וברור אך גם טמיר ונעלם, שהרי הכל או לפחות כל הנראה והמוחש הוא גלוי אך בכל ניצוצות ונשמות ואותיות ואלוהות אך באיתכסייא בלבד.
ואולי הכל גלוי לשון גלות שהכל משהתגלה גלה עכשיו ורחק, נעלם מהאופק.   

התגלות – העשות גולה כאשר אדם חווה התגלות הרי הוא גולה ממקומו ונעשה גר אפילו במקומו שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית פרק יב א'). וכך גם התגלות האל לאדם הראשון היא גלות וגרוש וכן קין, וכן ההתגלות למשה וכן ההתגלות לעם ישראל הקובעת "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (למשל מות כ"ב) ו"כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא פרק כה).
התגלות – שרש ג.ל.ה משקל התפעלות כלומר בניין התפעל. שהאדם מתוקף חווית האל והפנמת הפגישה איתו גורם לעצמו גלות- חיפוש. וזהו ההבדל בין אדם הראשון לאנשי ההתגלות שלהם היה כיוון לבית אמיתי וכן היה להם מלווה בדרכם ומשגיח כי לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם,  והיתה להם לעמוד ענן ביום ולעמוד אש בלילה. ולכן נאמר "גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ:" (תהלים פרק קיט). אולם ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" לא סגי אלא דוק "אל הארץ אשר אראך" היינו תכלית ההתגלות הארץ. 

וזהו שנאמר: וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: (שמות פרק ב) גר הייתי – במצרים, שאחרת היה אומר בלשון הווה. וזוהי הכרתו שגם הוא כשאר בני ישראל גר היה בארץ לא לו ועל כן ידע את נפש הגר. בארץ נכריה – שלא רק אני זר לה אלא אף היא זרה לעצמה, מנוכרת. שאני שנולדתי בה וגדלתי ובן מלך נחשבתי לא ידעתי אותה ולא הכרתיה. שפרעה אבי מתנכר לי והעברים העבדים שרציתי לעזור להם מתנכרים לי. והנכר הוא בביתי כביכול.

דבר אחר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. כשפנה אברהם לאלהים "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית פרק טו) וכתיב בתרי "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם) שעצם הידיעה שהם גרים במצרים היא שתוכיח שארצם היא אחרת היינו ארץ כנען, היא שתוכיח אירוסין שלהם, שהם כאיש המרוחק מארוסתו ויודע שאשה אחרת אינה היא. וכך כתיב "כי גר הייתי בארץ נכריה" ומיד "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שם)

הציונות חטאה. יתרה מזו בסיסה בחטא. חטא שלילת הגלות. כי אסור לשכוח את הגלות ואסור להפסיקה אלא רק להוסיף חירות עליה, קניין ושיכות. כי מהי הגלות אם לא תחושה של גרות מתמידה,  של העדר שליטה, של תלות? ומהו היפוכה של גלות אם לא אדנות ושלטון הכוח?
הגלות אינה רק מצב פוליטי אלא הוויה קיומית. גרים אנו בעולם, חיינו ארעי, שליטתנו מעט. מושאלת היא הארץ ואנו גרים ותושבים בה מקדמת דנה. לא כאן נולדנו אף לא בגן עדן מקדם כי הובאנו לשם לעבוד. וגורשנו משם שוב לגלות ושוב לתקן עולם בארץ נוכריה. והיה כי יתגלה האלהים אל האדם ויאמר לו "לך לך". כלומר אם חוה האדם את ההתגלות הרי נעשה גולה. ואם אין, לא שמע את דבר ה'. כי זאת ראשית ההתגלות "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" וזה תוכנה "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך". וזו ההכנה לחירות "ויקרא את שמו גרשם כי גר הייתי בארץ נוכריה".
היהודי אף אם ישב בארצו מצווה לזכור את היותו גר. לזכור את היותו מגורש מכור מחצבתו. את היותו ארעי. את היותו כפוף. אך כפוף הוא לאותו הדבר שאליו הוא משתוקק, אל ביתו האמיתי אל עץ החיים. "כי עץ חיים היא למחזיקים בה". אין האדם גולה אלא אלא למקום תורה ואין הוא גולה אלא בליווי התורה. גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך. אם יחיה אדם בתורה הרי הוא בביתו. וזה הוא ששכחה הציונות שחשבה שארץ היא משען, היא בטחון, היא כוח. אך הארץ אינה שלנו כי "הארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ". ואנו לא בעליה אלא הושלכנו אליה. לא לנו הריבונות על הארץ ולא לנו הכוח. לנו השעבוד בלבד, השעבוד למצווה, לצדקה ולחסד. רק אז נגיע אל הארץ.

"לא טוב היות האדם לבדו" ר' זירא פתח: והרי אומרים האנשים "כל שעושה הרחמן לטובה הוא עושה." ככתוב "זכר ונקבה בראם וכתוב אחרי כן: "והנה טוב מאוד". טוב זה יצר טוב, טוב מאוד זה יצר רע. כל מה שאינו טוב הוא דברי בני אנוש, שניתנה להם רשות להעמיד ארץ חדשה ורקיעים חדשים בגין כך שהקב"ה מקשיב לקולם של העוסקים בתורה ומכל דבר שמתחדש בתורה על ידי ההוא שמשתדל בתורה עושה הקב"ה רקיע אחד ככתוב "כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני". עשיתי לא כתוב אלא עושה שעושה הוא תדיר מאותם חידושים ורזי תורה ארץ חדשה ושמיים חדשים. וכאשר עוסקים ישראל בתורת אמת ובחכמת אמת אלה רקיעי אמת וארץ אמת וכאשר חותמים ישראל תורת שקר וחוכמת שקר "איש תהפכות" הם "לשון שקר" ואלה רקיעי שוא וזהו שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה. והוא שכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". וזה "דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע" וזה "דרשוני וחיו" ללמדך שאין חיים אלא בדרישת אלהים. וכתוב "לימדו היטב דרשו משפט". דרישת אלהים דווקא ודרישת משפט דווקא. שאמרו ז"ל שהתורה, הקב"ה וישראל חד הם ועל כן כולם נדרשים כאחד. ד"א משפט זה דין, ללמדך שגם בדין מחויבים לדרוש שהרי באגדה ובחסד פשיטא שיש לדרוש. ככתוב דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ומהו קראהו אלא קראו במקראי הקודש שאין הקב"ה נקרא אלא בתורה. ואימתי הוא קרוב? כאשר הוא נקרא. והוא שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. הוא אחד ושם שנקרא בו בעולמו אחד להיות הכל אחד באחד.
בעולם הזה ככתוב "ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרוהו? כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום". יום יום – הימים, לעד – הלילות עד שדרשה בין זומא – יום יום העולם הזה, לעד – להביא לימות המשיח. 
והיו הדברים שמחים וחופה של אש סביב והיה ר' יוחנן יושב ור' זירא עומד לפניו ודורש והיו פניו מאירות כזיו השמש ומילותיו עולות אל עתיק היומין. והיה חבל נביאים קרב אליהם והיו מרקדים לפניהם שותים ומזמרים. קם בן עקיבא ואמר קול שופר אנכי שומע, שמא בן דוד בא.
אמרו "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". השופר שופרנו, אנחנו המצאנו את האושר. "כל העדה כולם קדושים" לא לנו חוק ומשפט ולא מלך.
אמר לו ר' זירא שב, "קול ענות אנכי שומע" שמשיחי שקר הם בני רקיעי דשוא. עליהם הכתוב אומר "האומרים שלום שלום ואין שלום" וזה הוא שכתוב "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה". אלה בני רקיעים של שוא שהם בני המזל שאין להם דין ואין להם דיין והקב"ה אינו משגיח בהם וכאשר ישראל כך הקב"ה אינו פוקד את האילה ואינו זוכר אותה ואורו אינו שורה ביניהם. כמו שאמרו אין מזל לישראל – משפט יש להם. וזהו שכתוב "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים." שאינם עושים רצון קונם כפי שראוי אלא הולכים אחרי ההבל ויהבלו; שכבר אמרו "וכי לאושרי אנכי נתון כי אם לפועלי?" שכל אשר עוסק בתורה כפי שראוי יש לו דין ויש לו דיין ויש לו חברותא ויש לו עזר כנגדו ותורתו וזרעו עומדים לעולם ככתוב "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עמדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם".

 (בעקבות רשימות לקטלוג של מנחם בן שלום)
מה נורא המקום הזה! רוח שורקת בחוץ - רוח חזקה, מזרחית מרעידה את החלונות. אני קם וסוגר אותם, את כל החלונות המזרחיים הפונים אל הבניין ממול שמסתיר את העיר שנחה לה עכשיו באורותיה. לא עיר היא, למעשה, אלא אורות קטנים צהובים מסתירים צלליות נראות לא נראות.
מה יפה ירושלים בחושך, כליל קיץ כשהחמה כבר אינה יוקדת והרוח הירושלמית כל כך מצננת את הגוף ואת הבתים ואתה מסתגר בחדר קורא על מקומות רחוקים-רחוקים, כאילו אלפי שנות דור עברו מאז, כאילו בארץ אחרת ישנם אנשים שמתגעגעים לרפתות, ליזהר, לשדות, לריח החציר.
מה לי ולזה?

קירות האבן שפעם היתה אותנטית ועכשיו היא ציפוי. אבן שהיתה רוצה להיות ירושלמית, קרה, חזקה, בת הרים. אבן שהיתה רוצה להיות כמו פרצופי הזקנים - החלוצים או האינדאינים של קארל מאי, סחופי רוחות, עזי מבע, שזופים, נחושים. פרצופים אותם הערצתי תמיד. אותם ולא את הזקנים החכמים, חמורי הסבר היושבים בספריות עתיקות. קולות צעדיהם מהדהדים באולמות אדירים וריקים על מדרגות ארוכות ארוכות... אבל אני רואה את עצמי שם באולמות מינאס טירית, הלבנה והזקנה, שבה ספרים מעלים אבק ומולה מעבר לחומה המולת החיים, הקרב והעיר.

ירושלים הרים סביב לה והיא שוכבת ביניהם, אורותיה מרצדים והיא חבויה. שקט בה עכשיו, הדי הקרבות נדמו. שבת. מגדל השן שוכן מול ביתי בהר שממול, מעבר לעיר, מבוצר, בנוי כטירה עתיקה ובתוכו היכלות גדולים חסרי פאר וחצרות קטנות, קצת דשא ומעט צל יש שם ביום. אך לחזות אפשר משם, מעל הר הצופים. ואז רואה אני אותה חרבה. שהרי לא כך כתוב? "ציון שדה תחרש". ההרים כולם - כמו ניטלו מהם הבתים, רק טרסות ריקות. ופתאום היער חוזר אליה גדל ומתפשט, עתיק ראשתי, יער אלונים ואלות, ירוק עד וזיתים...

ושוב אני מסתכל: נמה ירושלים.

גאולה
אומרים שהגאולה תבוא ביום שהוא לא יום ולא לילה. ואיזהו יום שהוא לא יום ולא לילה? זהו ליל השלג, כשהלבנה במלואה והאור מוחזר חזק מהקרקע. כך תבוא הגאולה. ראשיתה בשקיעתם האיטית הרכה של ענני השמיים מטה אל האדמה, והיפרסם עליה כלבוש כלה. אז תגל הארץ, ישמחו איים רבים, אז ירננו כל עצי היער, והגבעות תרקדנה בלבוש לבן כבנות ישראל היוצאות אל הכרמים בט"ו באב, נאות ובורקות, באורה של הלבנה עד הבהובה הראשון של אילת השחר. אלא שעכשיו פנייה של אאוס ורודת האצבעות מאדימות כדם כשהיא מרכינה את ראשה ומשתהה מעל קבר בנה ממנון. קרני אור חלושות חודרות את מעטה העננים ומאירות את התכריך הצחור הקרוע כאילו המתים יצאו מתוכו וגילו את האדמה השחורה שתחתיו.
והנה יום. וי. מציץ מתחת לקרטון הרטוב שכוסה כולו שלג. שיניו נוקשות והוא מחפש ביד רועדת את קופסאות הסיגריות והגפרורים. כשמצא את השקית בה החביא אותם מפני השלג גילה להפתעתו כי קופסת הסיגריות נעלמה וכי במקומה נשארה רק קופסת הגפרורים כשהיא ריקה. שיעול יבש ונבחני החניק את הקללה שרצה לפלוט וי. התישב על הספסל הרטוב, לא לפני שהסיט מעט מהשלג שכיסה אותו ופינה לו מקום. הוא השתעל שיעול נוסף וראה את האור נדלק בקומה השנייה בבניין שמולו, נראה שהעיר החלה להתעורר. הערפל התפזר מעט ופינת הרחוב הרחוקה החלה להתגלות וממנה התקדם במהירות קבצן נוסף לבוש ז'קט שחור בלוי ותחתיו חולצה לבנה שכפתורה העליון קרוע. לאיש היה זקן שחור סמיך ופרוע ועיניים בורקות. מבלי לומר מילה הוא הסתובב וחיפש לשוא פיילה להדליק בה אש. י. הוציא באטיות את קופסות הגפרורים הריקה והרימה אל מול הקבצן כשהוא מביט בו במבט מיואש ואדיש. הוא השתעל שוב, דמעות זלגו מעיניו ומבלי משים נעלמו בשלג הרך.
השלג חזר לצנוח לאט לאט אבל י. נשאר לשבת מכווץ, מכוסה בשמיכתו הרטובה, כשהשלג מצטבר עליה באין מפריע. הרחוב היה ריק רק עורב שחור בודד התישב על ערימת השלג שנערמה על הספסל.
 
הרוח והחושך והמים...
שערה השחור התבדר קלות ברוח, מבטה הריק ניצב אל מול החושך וקולות המים עמוק מלמטה המהמו באזנה שוטפים את המצוק, על המערות שבו לאור הירח הקלוש והזרקור הרחוק שהופנה אליהן מדי פעם. "ומה אם אקפוץ?" עברה המחשבה בראשה ופרחה לה מסתכלת לה עכשיו ממקום ריחופה על עצמה, על גופה העגלגל ועל עיניה הבוהות מאחורי משקפיה. החירות שציפתה לה התחלפה במהירות באימה, היא ניסתה להבין היכן בדיוק היא נמצאת משתדלת לא להביט למטה על הקצף הלבן הנוגע לא נוגע בחול ומשהו התחיל להתנגן בה מרחוק, מחדר האוכל של הקיבוץ לפני שנים: החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר...
היא ניסתה לחשוב על רישומה בעולם ונוכחה לראות עד כמה הוא תפל. מעט שירה, קצת שיחה, קצת כתיבה הרבה זיוף. בריחה.
המצוק הלך והתערפל למולה והיא ניסתה לעצום עיניים וראתה מרחוק את עיניה נעצמות אבל היא עצמה המשיכה לראות הכל הולכת ומתרחקת מגופה הקפוא שהמשיך לעמוד אל מול הלבנה המתמעטת. החושך הלך והתעצם, היא היתה במערה אפלה שהמים לכחו את פתח הכניסה אליה ונרות דלקו בה מבפנים. הקול קרא לה והיא התקדמה פנימה בהיסוס, מנסה להשען על הקירות שנעלמו כשנסתה לגעת בהם. ופתאום, היא ניצבה אל מול שער שחור שעליו הבהיקו אותיות זהובות של אש ובעודה מקרבת אליו היא שמעה צליל רחוק של תנועת חצץ נופל, מחליק כמפולת מתגברת. בבואה לדחוף את דלת השער נכוותה מעט מחומו ממששת את האותיות שלא הצליחה לקרוא. משב רוח הכה בה והיא ראתה מאחוריה את גופה נוגע במים הניתזים לכל עבר. רגע אחד עוד הסתכלה אחורה מנסה להבין את הקשר בין הידיים שניסו להגן על הראש מהסלע ובינה, בין החושך שנסגר על עיניה ובין האור המבהיק מאחורי השער הנקרע לרווחה. 
בבוקר בפתח המערה בתחתית המצוק נשמע קול צווחה של ילדה קטנה קורא בשמה: "הגר!" ואחר כך רק רחש הגלים באור השמש המרצד על הקיר הלבן ועל הגופה ספוגת המים.

 
אל מול הכסאות
הנואם עלה לבימה, התייצב מול הכסאות הרבים שעד לפני כמה דקות עוד היו אסופים, חשופים מכל יושב במחסן, ואילו עכשיו הם כולם מונחים בצפיפות באולם ואנשים רבים יושבים עליהם, חלקם אף עומדים בלא כסא משוחחים, זה עם אשתו, זה עם אשת היועץ וזה עם אלמנת השופט. שם בפינה ניצבת אמירה כאהן עו"ד, ושם בנה הקצין מהסיירת, ושם האלוף במיל' משוחח עם העתונאי.
והנואם, נואם הוא. עוד לא מפורסם. בעצם עוד לא אמר מילה. כן, תמיד הוא ידע שיום יבוא ותהיה לו בשורה. הבשורה היום אמנם אינה מקורית שלו הרי היא של הזקן אבל בכל זאת בשורה היא.
חזון. הוא תמיד ידע שכשיהיה לו מה לאמר, כשיהיה לו חזון, הוא יאמר אותו בכח, בכישרון, בהדר ממש, כך שכולם יקשיבו, יבינו, ישתכנעו.
הוא עולה לבימה, מכחכח בגרונו פותח את פיו וכלום, שום דבר לא קורה. הקול אינו יוצא. הוא מנסה בכל כוחו אבל האוויר כאילו אינו נשמע לתנועות שפתיו. הוא מוציא את דפי הנייר עליהם כתב את נאומו, את החזון הגדול שהוכתב כך הוא חושב מלמעלה. והנה האותיות סתומות אינן מגלות לו מאום. אין בהן הוראה כיצד להגותן. הן ניצבות כביטוי מושלם ללא פועל כאילו התנועות עצמן ניטלו מהן. הוא מהסס, תוהה מה לעשות כשלפתע לפליאת ההמון הוא מוציא מכיסו לוח קטן אותו הוא פורס, ואחר כך הוא שולף גיר ומתחיל לכתוב, שמא מתוך הכתיבה יצא הקול. לפחות, בדרך זו יבין אותו הקהל, אלא שהאותיות פורחות להן בדממה באוויר, חומדות להן לצון, משחקות. היוד החליטה להצמד לגברת כהאן על האף. והעין התגנבה דווקא לתג השם של יהל הסדרנית ומשם קפצה לסירוגין גם על הפה. הקוף והריש קשרו את השין לפניהן ולא הפסיקו ללכת וליפול מחוסרות רגליים והאלף לא הסכימה בשום אופן להתחבר אל המם והתיו. כך גם יתר האותיות כולן התפזרו זו בכה וזו בכה עד שהנואם התייאש כולו. הרי סוף סוף, כך חשב, לא בגלל חוסר יכולת לא דיבר עד עכשיו. הרי תמיד יכול היה לעשות כן אלא שלא רצה לומר דבר מה שאינו לצורך אלא רק את מה שראוי להאמר. היינו רק את מה שכל חייו תלויים בו. אבל עכשיו, מה זה? מרד שכזה. הרי רעיונו הבשיל, הגיע לשלמות, הרי הוא אמור להשפך ככוס זו העולה על גדותיה. דברו אמור לשטוף כמפל, כאשד הנהר הגדול בהפשרת השלגים.
ולפתע שוטף אותו המלל בבת אחת. הקהל שחזר לעסוק בענייניו שב ומפנה את אזניו אל עבר הנואם ששטף הדיבור שסחפו כחשמל נעשה חסר כל מובן. כל הגייה לא היתה בו, לא חיתוך דיבור, לא הפסק, שום דבר. רק הכל, בשטף עז, במהירות, בהדר, בצבעים עזים נצטייר הכל, בשלל צבעים, בכל הצבעים נצבע הלוח והפך לבן. רעיונותיו שטפו, האנשים נעמדו פעורי פה, נדהמים, נלהבים. מלותיו נדמו כאש ועלו פרחו באוויר.
אלא שלאחר ההתלהבות הרגעית הם שבו לבהות בנואם השותק, המחייך בשקט כשהוא מסתובב לאחור ויורד מהבמה, נעלם בהמון. רק החזון האדיר חזונו של הזקן מהדהד מושלם באוויר, אפילו כשהאורות כבים, והכסאות נאספים, אפילו כך החזון עומד שלם, פשוט, גלוי, נצחי, כדמות האלוה עצמו.
לא לאזניים אלה נועד פי.   

בבוקר היום הארבעים ואחת
שמש הבוקר של היום הארבעים ואחת החלה לזרוח מעל לכתף ההר. מעט עננים גבוהים הסתירו את הפסגה שעדיין ניצבה שם מאיימת. אזניו של יהושע צלצלו מהקולות אבל בזכרונו עדיין הדהד קול הדממה הדקה. בדממה הזו, בחשיכת הלילה שפחות מחצי סהר האירו, עזב את אהרון, נדב ואביהו והזקנים והלך עם משה שכמעט נעלם מעיניו. כך הלכו כשהוא הצעיר מתנשף ובקושי מדביק את צעדיו הקצרים והמהירים של הזקן ההולך באפילה כשרק זקנו הלבן מנצנץ אל מול הלבנה ומראה לו, ליהושע את השביל, כאשר הם עולים תחילה בתוך הואדי ואחר כך על השלוחה. כך הוא נזכר עכשיו בבוקר היום הארבעים ואחת איך הוא הסתכל אחורה וניסה לראות את הזקנים או לפחות את המדורות או צללי האהלים, אך לשוא. הם המשיכו עד האוכף, שם מבלי לאמר מילה סימן לו משה לעצור, באותו הסימן שהיה מסמן לעם בסוף כל יום הליכה – יד ימין מושטת קדימה ואצבעותיה מונפות כלפי מעלה. אז משה עזבו והלך ישירות אל תוך העננים, האש והברקים אל עין הסערה שממנה בקע הקול הנורא הקורא: "אנוכי" ויהושע נשאר לבדו.
הלילה היה מעונן ללא כל כוכב, גם הלבנה נעלמה והחושך התעצם והלך, יורד עליו ומקיפו. אוחז אותו באימה אפלה וסמיכה, בערפילים ועשן. ופתאום נקישות, כך נזכר יהושע עכשיו בבוקר יום הארבעים ואחת, איך הקשיב וניסה למצוא את מקור הרעש עד שהבין שאין זה אלא שיניו הנוקשות מהקור ההולך ומכביד. אז גם שם לב ששקו של משה עם שמיכתו ומזונו נותר שם לצידו. מה חשב משה, המתכוון הוא לא לחזור? אך הנה השחר מפציע והבוקר חדש.
ויהושע לבדו, אף עץ אין סביבו וגם העשבים מועטים ואין ולו חיה אחת. שקט. שקט מופתי. רחש לא נשמע. והאיש משה מה היה לו? אך לא לו לשאול שאלות שהרי עליו לציית. כך צוּוָה על ידי משה ודְבָרו כדבר אלהים. היום הראשון עבר עליו בציפייה דמומה אל עבר ההר המכוסה בענן ובאש, במחשבה על המחנה שנשאר מעבר לשלוחה ובנסיון לשמוע צליל של חיים. ואז עוד לילה אפל ודומם, ועוד יום, ועוד לילה; הלבנה גדלה מדי לילה ואחר כך מתמעטת ואחר כך שוב גדלה, ותנועות הענננים משתנות ונדמה כי העשן מועט יותר ורק צללית ההר המואר באש והמעופל בענן נשארת מאיימת ומטרידה.
והנה בוקרו של היום הארבעים ואחת ולפתע קול, או שמא ההזיה אוחזת בו, אבל לא! קולות צעדים, קצרים ממהרים. דחופים. החוזר הוא משה? אך מה זה? לא משה הוא השב אלא כדור אש נע לעברו במהירות והנה בא סופו. אך בכל זאת אסור לו לברוח, הן צווה. ופתאום מתוך האש נגלות ידיים מוכרות והפנים הקורנות פניו של משה. הוא שב והנה הוא קרב אליו ופניו זעופים, ללא מילה הוא מסמן לו לשתוק, וללכת. ויהושע מציית והולך. לוחות אבן ביד משה שהאט את צעדיו כאילו להכעיס. הנה הם קרבים לעיקול ופתאום יהושע חוזר כאילו לשמוע, רעש, המולה במחנה צעקות וקרנות. קול קרב במחנה! והוא ממשש את חרבו ומתחיל לרוץ כשידו האיתנה היציבה עדיין של משה אוחזת בו בחזקה: "אין כל ענות גבורה ואין כל ענות חלושה, קול ענות אנכי שומע." קולו המרעים של משה צליל רע נסוך בו, צליל של כעס, של ארס, צליל של פורענות מתקרבת. במשך ארבעים הימים בהם שהה לבדו לא חש באימה שחש בה כעת. אין זה משה השׁב. מלאך רע הוא זה הבא לשרוף את המחנה.
מעבר לעיקול אור סנוורים אותו מכה, מזהיב, כעין השמש. והנה זה פעמיים ששמשות חדשות מסמאות את עיניו. הוא מביט שוב אל האיש שלצדו שפניו יוקדות ולוהטות בזעמו כלהבה, והוא רץ בצעדיו הקצרים והמהירים ולוחות האבן מבהיקים בידיו. ויהושע בעקבותיו רואה ואינו מבין, כיצד בלא לאמר מילה הלוחות הלוהטים כגחלים מורמים כמתוך האש ומושלכים בעוצמה רבה מטה מהמצוק וקול נפץ אדיר עולה מלמטה ואחריו דממת אלהים מחרידה. יהושע המסנוור שהליט פניו בידיו, מצליח לראות דרך האור המסנוור צורת עגל – הו מה נורא! והוא רץ אחרי משה, חרבו מבהיקה בידו וזעקת קרב פורצת מפיו כהד לדברי משה: "מי לה' אלי" – קרב במחנה.

יום הזיכרון
"אלה האחים שלי, אלה האחים!"
שרים כאן בשלושה קולות,
זה מקסים, אני חושב
הצלחות נעזבו על שולחן
לידן סכינים
והבגדים במקומם
ערומים.

אני חושב על המנזרים בירדן
מתפוררים עזובים ליד ים המות.
אני חושב על מסגדים
שהפכו מסעדות
ועל פארקים
שהיו בתי קברות
אני חושב על פליטים.
אלה האחים שלי?
אלה האויבים?