יואב היה בן 30 במותו. הוא פעל בחייו הקצרים מדי לתיקון עולם והפיכתו לטוב וצודק יותר. יואב, שנפטר ביום הזכרון תש"ע, לא שירת בצבא בגלל מגבלות בריאות, אבל היה חייל של קבע בצבא השלום והצדק החברתי. יואב היה מחנך ופעיל בקהילת בית ישראל בגילה, שם בילה את רוב חייו הבוגרים.
את יואב זכיתי להכיר בתחילת דרכי העצמאית והבוגרת בעולם, ומיד ידעתי שמדובר באישיות שונה ומיוחדת. יואב עזר לי להכיר, להגיע ולהקלט בקהילת בית ישראל, ולמעשה שינה את חיי. הוא עזר לי בהתלבטויות לגבי המעבר, ובקשיי הקליטה והשאלות הרבות שליוו אותי בדרך. תמיד הוא היה נכון לשמוע, לעזור ולתת עצה.
יואב היה טיפוס קפדן מאוד, שאכפת לו מכל פרט קטן. תכונה זו, שנראתה לי בהתחלה כנוקשה וחסרת פשרות, התבררה לי כחיובית ומוערכת מאוד, כאשר זכיתי ללמוד איתו פילוסופיה בבית המדרש בבית ישראל בשנה שעברה.
יואב הקים ויזם את הקמת בית המדרש, והיה חדור אמונה ותקוות לגבי המשך דרכו. במסגרת לימודי שם, זכיתי להכיר לעומק את נטייתו הבלתי מתפרשת לחקר האמת, לאמירת הדברים על דיוקם, לרצון ליצור אמירה משמעותית ונוקבת, אבל גם להקשיב ולתת ביטוי לדיעות שונות. במסגרת לימודינו בבית המדרש, יואב ואני למדנו בחברותא אפלטון. זו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפתי לפילוסופיה המערבית, שהייתה תחום המחקר של יואב, באופן מסודר. החוויה הייתה מעצימה ומלמדת. יואב לקח את לימודינו המשותפים ברצינות תהומית, והתמיד בהם כל בריאותו אפשרה לו.
במיוחד אני זוכר אץאת התעקשותו לדייק בדברים, מול הנטייה שלי לעגל פינות ולקפוץ למסקנות לא הכרחיות. כיום, כשני לומד פילוסופיה בעצמי, אני מבין עד כמה הדברים האלה הם חשובים, למרות שהם נראו לי קשים בהתחלה.
כשדיברתי בפעם האחרונה עם יואב, מספר ימים לפני מותו, שאלתי אותו מה שלומו. "יכול להיות יותר טוב", הוא אמר. ניכרה תחושת יאוש ועייפות בדבריו, אבל גם הסתכלות אופטימית.
אני לא יודע אם יואב תכנן או חשב שיזכה לחיות פרק זמן כה קצר, אך ברור לי שהוא רצה להפוך כל רגע אצלו למשמעותי וחשוב. ההשפעה שלו על אנשים בסביבתו הקרובה והרחוקה, הכו גלים ועוד ימשיכו להכות גלים. בהלוויה של יואב, ידעתי שחזונו התגשם. ידעתי שהוא ניצח. האנשים המכובדים הרבים, מכל קצוות הקשת הפוליטית ומגזרי החברה, שהעריכו אותו רבות על פועלו ואישיותו, מוכיחים כי דרכו ניצחה, ועוד תנצח: דרך השלום, אהבת החינם, החתירה לצדק ואמת שאינה מטוייחת או מטושטשת, אבל גם לא באה על חשבון אנשים והשוני ביניהם.
בהלוויה של יואב הבנתי עד כמה אנחנו הולכים בדרך הנכונה, אבל גם כמה עוד ארוכה הדרך ורבה העבודה. פעמים רבות אני שואל את עצמי האם אנחנו הולכים בדרכו של יואב? האם הוא מרוצה ממעשינו? האם בחיינו אנחנו מגשימים את הצוואה הבלתי כתובה שהותיר לנו?
אני לא יכול להגיד בוודאות שכן, אבל אני בהחלט יכול להגיד שיואב משמש לי מקור השראה להמשך הדרך. בכל פעם שאני רוצה להפיץ עצומה, או להזמין אנשים להפגנה, או לנהל דיון פילוסופי מעמיק, אני חושב מה יואב היה אומר, ובאיזו רצינות הוא היה מוכן להתמסר לכל יוזמה, גם אם לא תמך בה או התגייס למענה במאת האחוזים.
חסרונו של יואב מורגש בי עמוק, ואצל כולנו. צוואתו היא להמשיך בדרך שהיה ממתוויה ומעצביה: אהבת חינם, איחוד השורות, לחימה למען הצודק והראוי, ולמען עולם טוב יותר. בהלוויה של יואב אמר הרב מחברא קדישא כי הם פוטרים אותו מחברות בכל אגודה שהיא. חשבתי לעצמי עד כמה זה סימבולי להגיד לו את זה. דמיינתי אותו מארגן את החברים בעולם שכולו טוב להתאגד על זכויותיהם. לא מפסיק לנוח גם בעולם שכולו טוב.
יואב נפטר ביום הזכרון, ואין סימבולי מזה שגם יום לכתו הוא יום של אבל לאומי, של התגייסות למען הזיכרון והזהות הקולקטיבית. עד השנה לא היה לי יום זכרון פרטי משלי. ברוך השם אף אחד מחברי או ממשפחתי הקרובה לא נהרגו במלחמות או בפעולות איבה. בזכותו של יואב גם לי יש יום זכרון פרטי, בו אני נזכר וחושב על האיש עם הנשמה הענקית, שהייתה כנראה גדולה וראויה מדי לגופו הצנום, שתלך איתנו עוד שנים רבות.
יהי זכרו ברוך. |
